נאמנות לחומר
הקרש קובע. התמונה מתיישרת.
רואים רצפה בתמונה, ואז חיים איתה שנים. הפער בין הרגעים הוא העיקר.
השאלה שלנו.
בענף סופרים כמה הדמיות הופקו וכמה מכירות נסגרו. המספרים האלה בודקים אם התמונה שכנעה.
אדריכלים צריכים תשובה אחרת: מה המרחק בין הרצפה שמוצגת על המסך לזו שמגיעה בארגז. על הפער הזה אנחנו נותנים דין וחשבון.
מה שאנחנו מסרבים לעשות
ארבעה סירובים.
צבע לא קובעים בעין.
את צבעי CARETTA מודדים מהקרש עצמו ומתעדים. זו נקודת הייחוס. אם תמונה סוטה ממנה, הטעות בתמונה.
לא מציגים דגם בלי הקרש שלו.
תצלום של חדר עם רצפה אחרת לא מחליף את הקרש. לכל דגם כאן יש קרש פיזי שנמצא אצלנו ונמדד. את התמונה מכוונים למדידה, לא לקטלוג.
לא מייפים.
לא מחזקים ניגודיות, לא מדגישים את ציור העץ ולא מוסיפים ברק. הרצפה מט וכך גם ההצגה שלה. ההבדלים בין הקרשים נשארים בתמונה.
רצפה מהונדסת נשארת מהונדסת.
זו רצפת SPC ו-ESPC: ליבה קשיחה, דקור מודפס, שכבת הגנה ומיקרו־פאזה בארבעה צדדים. התמונות מציגות את החומר הזה, לא עץ מלא.
מקרוב רואים את הדקור ואת המיקרו־פאזה. דבר לא נוסף ולא הודגש. כך נראה המשטח מתחת לרגליים.
הגבולות
מה התמונה לא יודעת.
מסך הוא לא חדר. שני מסכים לא מסכימים ביניהם. בארבע אחר הצהריים, האור בחדר פוגש את הרצפה אחרת.
הדמיה היא לא שרטוט בקנה מידה. היא לא מראה את הרוחב האמיתי של הקרש. את המידה לוקחים מהנתונים המדודים: 228 × 1830 מ"מ ב־Navigation, 230 × 1830 מ"מ ב־Deep Sea.
רישום הצבע לא מבטיח שכל תצלום יהיה מדויק. הוא מאפשר לזהות מתי התמונה התרחקה מהחומר.
הגבולות האלה מופיעים כאן, לא בהערת שוליים. אחרת התמונה מבטיחה והחומר נדרש לעמוד בהבטחה.
הקרש מכריע, לא המסך.
את הרצפה בוחנים בחלל ובאור שבהם תותקן. לכן לכל דגם מודדים גוון ומפרסמים אותו.
עד שהקרש נבחן באור המקומי, זה מה שיש ביד: גוון מדוד ומתועד, גיליון טכני עם המבנה והמידות, וקרש ב-1:1 בעמוד הדגם. ציור העץ והחיבור מופיעים בגודל אמיתי, לצד סרגל מילימטרים.